כשהכל מתפקד אבל בפנים יש קיפאון שקט

להכיר את הקיפאון הפנימי וללמוד להרגיש שוב את הגוף והרגשות

לעיתים אפשר לתפקד שנים, לעבוד, לגדל ילדים, להחזיק בית וחיים

ובפנים להיות רחוקים מהחיים עצמם.

המרחק הזה לא תמיד נראה כמו משבר, ואין לו תמיד שם.

אין דרמה חיצונית, אין סיפור ברור,

רק תחושה שקטה של ריחוק, קהות או עייפות רגשית שלא מוסברת.

המאמר "קיפאון שקט" נכתב מתוך התבוננות לאחור על תקופה כזו.

לא כווידוי, ולא כהסבר מקצועי,

אלא כניסיון לתת מילים למצב אנושי מאוד,

מצב שבו הכל מתפקד,

אבל משהו בפנים קפוא, מנותק, ומחכה לפגוש נוכחות.

בתחילת שנות השלושים שלי חיי נראו, לכאורה, מסודרים.

סטודנטית באוניברסיטה ואמא לשלושה ילדים, זוגיות טובה, בית יפה, יציבות כלכלית - חלום של כל אישה!

בשעות שבהן נדרשתי לתפקד בעיקר כאמא הייתי אחראית, מחזיקה, פעילה.

עשיתי את מה שצריך, והייתי שם באמת.

אבל ברגעים שבהם הדרישה החיצונית נעלמה,

כשהילדים היו במסגרות, או כבר במיטה

עלה משהו אחר.

לא משבר דרמטי, לא סיפור ברור.

יותר תחושה של ריחוק מהחיים עצמם.

בפנים הייתה קהות.

ניתוק.

ולעיתים בכי שעלה בלי סיבה נראית לעין.

לא הבנתי אז שמדובר בדיכאון.

חשבתי שככה זה החיים. שזה נורמלי.

שזה המחיר של בגרות, אחריות, החזקה.

בדיעבד, אני יכולה לראות כמה מעט קשר היה לי אז עם הנפש ועם הגוף.

לא ידעתי לזהות תחושות.

לא הרגשתי את הנשימה.

הגוף כמעט לא היה נוכח בתודעה שלי, למעט כאבי גב שליוו את התקופה.

ובעיקר לא היה מי שיקשיב לי באמת.

לא מישהו שייעץ, לא מישהו שינסה לתקן,

אלא נוכחות שקטה שיכולה להחזיק את ההרגשה כמו שהיא.

רק שנים אחר כך הבנתי שהקהות לא הייתה תקלה.

היא הייתה הגנה.

דרך של הגוף והנפש לשמור עליי מלהעמיק את הבדידות,

את חוסר האונים,

את התחושה שאני לבד בעולם ואין לי על מי להישען באמת.

לא היה לי אז אמון לפתוח את הלב ואת הנפש מול אף אחד.

השינוי בחיי התחיל מהמקום המוכר יותר, הקוגניטיבי.

שינויים בתפיסה, עבודה עם מודלים מחשבתיים.

זה עזר.

היה שיפור.

אבל הוא לא היה עמוק.

הרגשתי שאני הופכת ל“מכונה של שינוי” מתפקדת טוב יותר, מבינה יותר,

אבל משהו ברובד הרגשי העמוק נשאר סגור.

שם התחילה ההבנה שחסר לי גוף.

חיפשתי דרכים להגיע אליו,

יוגה, לימודי טיפולים אנרגטיים.

הייתה תנועה, הייתה פתיחה מסוימת,

אבל הגוף עדיין לא היה באמת נוכח וחי מבפנים.

רק כאשר העמקתי בפסיכותרפיה דרך הגוף.

נוצר חיבור אחר פיזי ורגשי יחד.

לא חוויה חד פעמית, אלא תהליך.

ומשם התחיל שינוי משמעותי באמת.

החיים לא הפכו לנטולי קושי.

יש רגעי שפל, כי אלו החיים.

אבל הדרך לעבור דרכם השתנתה.

היא רכה יותר.

עוטפת יותר.

היום אני מודעת לתחושות הגופניות שלי

לכיווץ והתרחבות,

לחום ולקור,

לזרמים עדינים,

ולרגשות שעוברים דרכם, מתבהרים,

ומאפשרים שחרור של עקבות עבר.

לפעמים הריפוי לא מתחיל בהבנה,

ולא בהחלטה לשנות,

אלא ברגע שבו אפשר להרגיש גם אם רק מעט בלי למהר לתקן.

כשהגוף מקבל מקום להיות חלק מהשיח,

לא רק כנשא של סימפטומים אלא כמרחב חי ונוכח,

נפתחת אפשרות לתנועה אחרת,

כזו שמכירה בקצב האישי,

שמכבדת את ההגנות שהיו,

ומאפשרת חזרה הדרגתית אל החיות, מבפנים החוצה.